מסע עולמי בכוס קפה – השוואה בין תרבויות קפה מסביב לעולם
האם הקפה הגיע מאתיופיה? האם האיטלקים באמת המציאו את הקפוצ'ינו ואיך היפנים התרגלו לשתות קפה? בואו נצא למסע בכוס קפה מסביב לעולם.
אז איך בכלל הכול התחיל?
אחד הסיפורים הידועים ביותר שקשור לתולדות הקפה הוא על רועה עיזים ערבי שחי באתיופיה בשם קלדי (או חאליד). קלדי שם לב שהעיזים שלו מתנהגות באופן אנרגטי במיוחד אחרי שהן החלו לאכול פירות אדומים מאחד השיחים. כשניסה בעצמו את הפרי המסקרן, הרגיש גם הוא השפעה דומה.
מבחינה היסטורית אין לסיפור הזה עדות של ממש, אך נראה שהקפה אכן עשה את דרכו מאתיופיה אל הנזירים הסופים בתימן וגם אל הממלוכים במצריים, לאחר מכן הוא התגלגל למדינות נוספות בחסות האימפריה העות'מנית במהלך המאה ה-16.
אל אירופה הקפה הגיע מאוחר יותר, רק במאה ה- 17. אז גם הוברחו פולי קפה חיים למדינות נוספות (עד אז הפולים הגיעו מתימן שהם כבר מיובשים או קלויים) ונוצרו זנים חדשים בחסות האקלים השונה והטיפוח המקומי.
איטליה והאספרסו
אז כן, האספרסו אכן הומצא באיטליה במאה ה-19 בזכות מכונות לחץ חדשניות והוא הפך לסמל של החיים העירוניים, ולאיטלקים יש כללים ברורים מאוד לגבי איזו גרסה של הקפה שותים ומתי בדיוק.
את המשקאות החלביים כמו קפוצ'ינו או לאטה שותים עד 11:00 או 12:00, שעות שבהן עדיין אפשר לצרוך חלב, שהוא יחסית קשה לעיכול.
לאורך יום העבודה שותים אספרסו בעמידה ליד הבר ואולי מחליפים כמה מילים עם הבריסטה, אבל לא יותר מזה. לאחר שעות העבודה שותים את האספרסו גם בבית ולפעמיים אפילו אחרי ארוחת הערב.
כמו שהבנתם, האיטלקים לא ממש מתים על הגרסאות "הגדולות" יותר של הקפה. המקסימום שתוכלו לקבל שם בלי מבט מוזר זה כנראה "לונגו", שהוא אספרסו עם קצת יותר מים.
הכללים הבלתי כתובים האלו אולי נשמעים נוקשים למי שבא מבחוץ, אבל הם שומרים על טעמו ואיכותו היחודים של הקפה האיטלקי כפי שהוא ידוע בעולם.
אתיופיה – לוקחים את הזמן
אם באיטליה שתיית הקפה היא עניין פרקטי שנותן מענה ליום העבודה העמוס, באתיופיה מדובר בהפך הגמור ולקפה יש חלק מרכזי בתרבות האתיופית.
הטקס החברתי והחשוב ביותר בו שותים קפה ידוע בשם "ג'בנה בונה" (בישול קפה") שהוא חלק בלתי נפרד מהכנסת אורחים והחיים החברתיים באתיופיה. החלק המרכזי בטקס הוא כמובן הכנת הקפה ואותו מנהלת אם המשפחה.
פולי הקפה בהם משתמשים הם פולי קפה ירוקים מזן ערביקה (שהוא כאמור הזן העתיק ביותר) על גבי מחבת מיוחדת, לאחר מכן הם עוברים בין האורחים ונכתשים ידנית בעזרת מכתש ועלי. את הפולים הכתושים שמים בכלי חרס בשם ג'בנה.
הקפה נצרך בשלושה סבבים של מזיגה. מכיוון שמדובר בקפה כהה ומריר מאוד, נהוג להוסיף לו הרבה סוכר ולפעמיים חמאה או אפילו מלח… הכוס הראשונה ובעל הטעם החזק ביותר נקראת "ארבול" והיא מתאפיינת בגוף מלא וטעם אדמתי. הכוס השנייה, טונה (Tona) דומה, אך חזקה פחות.
הכוס השלישית היא ה"ברכה" וטעמה חלש יותר משל השנייה. רוב האורחים שמגיעים מבחוץ יסתפקו בכוס הקפה הזו ולצאת אחרי הכוס השנייה נחשב למעשה בלתי מנומס.
בכל סיבוב. נהוג גם לאכול אוכל אתיופי מסורתי כגון הצורה המקומית של הפופקורן או הלחם האתיופי הידוע, אנג'רה. מהטקס הזה לא סביר שתצאו רעבים!
קפה טורקי – אל תקראו לו קפה בוץ!
כמו שאתם יכולים לנחש, הקפה בשקיות לו אנחנו קוראים "קפה טורקי" שונה מאוד מהמקור.
הקפה התורכי התפתח בתקופת האימפריה העות'מנית והוא מבוסס על טחינת פולי קפה דקים במיוחד. את האבקה מבשלים במים וסוכר בכלי שנקרא ג'זווה.
בעברית חל בלבול משעשע: אנו קוראים לסיר פינג’אן, אבל בטורקית המילה מתייחסת בכלל לכוס ההגשה.. הג'זווה עצמה אומנם דומה לסיר קטן שבו אנחנו משתמשים, אבל הידית שלה ארוכה יותר.
הקפה הטורקי האותנטי הוא בעל ארומה חזקה ומרקם קטיפתי סמיך, מאוד שונה כאמור מהגרסה התעשייתית אליה אנחנו רגילים. מצד שני, גם בגרסה הזו נשארים לא מעט משקעים בכוס, והמסורת התורכית היא להשתמש בכוס הקפה לקריאת עתידות, מה שהופך את שתיית הקפה גם לחוויה מיסטית.
באופן דומה לאתיופיה, את הקפה שותים בעיקר באירועים חברתיים והוא נועד להעמיק קשרים קיימים ולעזור ביצירת קשרים חדשים. לא סתם יש בטורקית פתגם בשם "כוס קפה שווה 40 שנות ידידות"
יפן
דווקא כאשר המאצ'ה, התה הירוק היפני צובר תאוצה בישראל, מעניין לחשוף את האופן שבו הקפה עשה את דרכו ליפן. הבידוד של יפן גרם לכך שהקפה הגיע אליה יחסית מאוחר, רק במאה ה17. הוא נשתה אז כמעט רק בקרב הסוחרים ההולנדים דרכם הגיע, ולא חדר לתרבות המקומית עד סוף המאה ה-19
במהלך המאה ה-19 התרחבה צריכת הקפה ביפן, אך הוא עדיין נחשב למשקה של עשירים. רק לאחר מלחמת העולם השנייה היפנים יישרו קו עם שאר העולם והפכו אותו למשקה שנצרך באופן יום יומי על ידי כל שכבות האוכלוסייה.
היפנים חיברו את צריכת הקפה עם המסורת היפנית של "לקחת את הזמן" ובתי הקפה בהם מוגש הקפה נקראים "קיסטאן". הם מאופיינים בעיצוב קלאסי כמו קירות עץ עם תאורה רכה, ונהוג לפגוש שם חברים ומכרים. אם קראתם את הסיפור הפופולארי "לפני שהקפה יתקרר", קיבלתם תיאור מדויק למדי של חווית הקפה ביפן (למעט החלק של החזרה בזמן…).
מבחינת אופן הכנת הקפה, היפנים שומרים על תדמיתם הקפדנית ומקפידים מאוד על טחינה ומזיגה איטיות ומדויקות ושימוש בכלי קרמיקה וזכוכית מיוחדים ביחד עם פיתוחים טכנולוגיים כמו ה-V60.
יחד עם זאת, מי שמשתוקק לקפה ואין לו את הפריבילגיה לשבת בבית קפה (במיוחד באמצע היום), יכול לקנות קפה בפחית מהמכונות האוטומטיות המוצבות כמעט בכל פינה ברחבי יפן.
בין טעמים, מסורת וחברויות
בסופו של דבר, לא משנה אם אתם יושבים בקיסאטן יפני שקט, עומדים ליד הבר האיטלקי, משתתפים בטקס קפה אתיופי או מתארחים בבית טורקי, בכל מקום שבו תהיו הקפה משקף תרבות שלמה וארוכת שנים שכדאי להכיר.
